כביש טבריה-צמח - מאת נתן חרובי
הימים ימי גמר מלחמת העולם הראשונה, אחרי "הצהרת בלפור" ונפילת תל חי וחמרה. בפרק זמן זה בא ארצה פנחס רוטנברג ועמו תוכניות נועזות: הוא הציע למרכז החקלאי של מפלגת "אחדות העבודה" לקבל מממשלת המנדט עבודה קבלנית גדולה – סלילת כביש טבריה-צמח. עבודה זו היתה קשורה בתוכנית מפעל החשמל בנהריים.

אנשי ה"מרכז החקלאי" התלבטו אם יוכלו להעמיס על עצמם מבצע זה ללא ניסיון וידע, ואילו השלטונות הבריטיים דרשו שעבודה זו תתקבל על אחריותו של נציג יחיד, שיהיה אחראי אישית כלפיהם.

"חוצפתם, של אנשי העליה השניה עמדה לנו. לא נרתענו משום דבר. המושג "איננו יודעים" היה זר לרוחנו. הרגשנו שבשום אופן אין להחמיץ סיכוי כביר זה ובפרט שדובר על סכום אגדתי – 100,000 לא"י.

התברר שאיש בינינו אין לו מושג ב"תורת" הכבישים. כל כינויי חומרי הסלילה למיניהם שהופיעו בטיוטת החוזה היו זרים לנו לחלוטין.
נקראתי לירושלים לפגישה עם פנחס רוטנברג, ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד, שתבעו ממני לקבל את האחריות. השיבותי הן, והם הפקידו בידי מכתב, בחתימת ברל כצנלסון ושמואל יבניאלי, אל מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, שבו ייפו את כוחי לחתום על החוזה ולהיות מנהל העבודה.
והנה צץ רעיון במוחי: במקום ללכת ולחתום על החוזה, מוטב שאיעלם כמה ימים, אהיה פועל-כבישים ואלמד את התורה. נפגשתי עם קבלן-כבישים ערבי וביקשתי ממנו שיעסיקני כפועל חציבה. אחרי הפצרות רבות קיבלני לעבודה בכביש ירושלים-יריחו. שהיתי שם שישה ימים. עבדתי בשכר של פועל ערבי מתחיל, שבקושי הספיק לי לארוחת-בוקר. ישנתי עם העובדים הערביים תחת כיפת השמים, בצידי הכביש. ואכן, לא ביזבזתי זמני לריק. למדתי את כל המונחים המקובלים וכל תהליכי העבודה, החל מפיצוץ סלעים וחציבה, דרך הנחת "סולינג", ועד פיזור חצץ דק לאחר הזיפות.
חברי היו אחוזי-תדהמה וחיפשוני בכל מקום, אך הם נדהמו שבעתיים בשמעם את סיפורי. ליל-שמורים מרגש ביליתי במלון ירושלמי, בהתקיני עצמי לפגישה המיועדת. למחרת צעדתי למשרדי הממשלה וביד רועדת, חתמתי...
בתחילת יוני 1920 נחתם חוזה סלילת כביש טבריה-צמח, בין סיר מקדונלד, ראש מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט, לבין "המומחה לכבישים" נתן חרובי...
עם חתימת החוזה הוטלה על שכמי מעסה כבדה – גיוס עובדים, סידור מגורים, חדרי אוכל ומטבח, השגת כלי-עבודה, כלי מטבח, מיטות, ריהוט, כלי-תחבורה וציוד כבד.
תוך שבועיים נאסף בחוף הכנרת מחנה גדול ושוקק-חיים של חופרים, סוללים, עגלונים, טבחים, רופאים ואחריות, מהנדסים ואנשי תרבות וחינוך. הקימונו אוהלים ליד מרחצאות "חמי טבריה", אף נעזרנו בבתי המרחצאות שהיו ריקים בחדשי הקיץ.

כביש טבריה - צמח (ראה מסמכים)

הימים ימי גמר מלחמת העולם הראשונה – אחר הצהרת בלפור ותחילת תקופת המנדט. התקיימה בפתח תקווה ועידת היסוד של מפלגה "אחדות העבודה" בפרט היה ההסתדרות. בצפון הארץ נפלו תל חי ומושב "תמרה" אשר בו הייתי חבר. חזרתי לתפקידי הקודם בניהול מחלקת העבודות הצבוריות של המרכז החקלאי.

לנגד עינינו אנשי העליה השניה, עמד גורל הארץ לעתיד העם. חשנו בגודל אחריותנו לגדול והרחבת מפעלנו – אל קליטת העולים שעתידים להגיע. על הפרק עמדה בצורה בוערת יצירת מקומות עבודה לרבים. מעשינו קבלו השראת ממאמרי ברל כצנלסון ז"ל "לקראת הימים הבאים".
הופיע בארץ פנחס רוטנברג ז"ל ועמו תכניות גדולות ונועזות. רוטנברג הציע "למרכז החקלאי" לקבל ממשלת המנדט את עבודת סלילת כביש טבריה – צמח אשר היתה קשורה לתכנית החשמל שלו ב"נהריים". לשמע הצעה זו היו אנשי המרכז אחוזי לבטים רבים היוכלו לעמוס על עצמם מבצע רב מימדים שכזה ללא נסיון, ללא כלי עבודה, ללא שמץ של ידע במקצוע.
הוזעקתי ירושלימה לפגישה עם רוטנברג ז"ל, ברל כצנלסון ז"ל ואברהם הרצלפד יבדל לחיים ארוכים, והוטל עלי לפסק את פסוק לחיוב או שלילה. השבתי הן.
בתחילת יוני 1920 נחתם חוזה על סלילת כביש טבריה – צמח בין סיר מקדונלד ראש מחלקת העבודות הצבוריות בממשלת המנדט, לבין "המומחה לכבישים" עבדכם הנאמן בא כח המרכז החקלאי.
מרגע חתימת החוזה הוטלה על שכמי מעמסה בלתי רגילה החל מגיוס עובדים ועד ארגון מגורים חדרי אוכל, ומטבח עבורם מהשגת כלי עבודה, כלי מטבח, מיטות, כלי מטות, רהט ועד ציוד כבד להובלה ובצוע העבודות. נאסף מחנה גדול של חופרים, סוללים עגלונים טבחים, רופאים ואחיות, מהנדסים וגם אנשי תרבות וחנוך. הקימונו מחנה אהלים ליד מרחצאות "חמי טבריה" ונעזרנו במקצת בבתים הריקים בחדשי הקיץ.
לראשונה הגיעו פועלים בעיקר בתל-אביב וירושלים אנשי העליה השלישית ובתוכם גרעין של "גדוד עבודה" מאנשי קרים. עבודת הכביש היתה קושי בל ישוער לעולים החדשים אשר לא הורגלו אליה ושבעתיים קשה היה חום הקיץ של עמק הירדן. הפעלנו מאמצים רבים בעדודם ועשינו רבות כדי להקל את קליטתם. ברבות הימים עברו חלק גדול מהעובדים להתישבות בעין חרוד, תל יוסף ומרחביה וחלק לעבודות חברת החשמל.
כביש טבריה-צמח היה מפעל גדול אשר הוסיף כבוד ותפארת לצבור הפועלים בארץ. כשם ש"דגניה" היתה ל"אם הקבוצות". כך הונח כביש זה והוצאתו לפועל את היסוד הראשון לכל אשר קם והתפתח בכח אדירים ממשרד לעבודות צבוריות ועד סולל בונה על שלוחותיו בכל שטחי הבנין, הכבישים ועבודות הכבוש למיניהן.
זה חזון והגשמתו
ראשית מצער – ואחריתו מי ישורנו.
נתן חרובי

איך מעלים "מוראל" (ראה מסמכים)

כ-500 איש עבדו בעבודות הכביש, לבד מעגלונים מהסביבה שהובילו אבנים, ואנשי שירותים. רוב העובדים היו אנשי העליה השלישית, שהגיעו באוניה "רוסלאן" ארצה. בתוכם היה גרעין של "גדוד העבודה" מאנשי קרים. חלק מהעובדים היו מטבריה, בעיקר מעדות המזרח, וכן ממושבות הגליל הקרובות.
העולים החדשים נשלחו מחיפה לצמח ברכבת, ומשם הגיעו בסירות למחנה העבודה. רוב העבודות נמסרו בקבלנות לקבוצות וכך נוצרו קבוצות קבוצות שנשאו כל אחד את שם ראש-הקבוצה או מקום מוצא אנשיה. גם בחורות עבדו בהכנת החצץ.
עבודות הכביש השונות היו קשות עד מאוד לעולות ולעולים החדשים, אשר לא הורגלו בעבודה ובחום הקיץ של עמק הירדן. למרות שהנהלת הכביש עשתה כמיטב יכולתה בשיפור תנאי העבודה, בהדרכת העובדים ועידודם, צפוי היה משבר.
הגעתי למסקנה, שיש לבקש פתרון יוצא-דופן. בעצה אחת עם מודדי הכביש, הנהגנו שיטת-מדידות חדשה, אשר העלמנו אותה מהפועלים: כאשר מדדו המודדים שטח מסויים של כביש או חפירה, הוסיפו ברישום כמה מטרים נוספים, ותכסיס זה, ש"הגדיל" את פריון העבודה, "העלה את המוראל" ודירבן את הקבוצות. הכל שיבחו את העובדים והשכר הטוב עודד מאוד. עבר זמן, האנשים התרגלו יותר ויותר לעבודה, האווירה השתפרה והמטרה הושגה...
עם סיום העבודה בכביש, הלכו רבים מעובדיו להתיישבות בעין חרוד, תל-יוסף ומרחביה. היו שעברו לעבוד בחברת החשמל.

דרך במדבר - סיפורו של סולל-בונה. מאת: שלמה שבא (ראה מסמכים)
העליה הראשונה הביאה לעולם את עובד-האדמה היהודי, העליה השניה – את הפועל החקלאי. בעליה השלישית קם פועל הכבישים באותה דרך, הנמשכת לאורך שתים-עשרה וחצי קילומטר בצד הכנרת.
יושבים היו במחנות האוהלים בחולות של תל-אביב, בהר-הכרמל, בעמק, ודואגים: מה יעשו? ישובים חדשים לא קמו, תעשיה כמעט שלא היתה והמושבות הותיקות לא השתוקקו לקלוט פועלים עבדים – השכנים הערבים היו זולים יותר. ואז יצא הקול: אל הכביש!
בטבריה, על חוף הכנרת סוללים יהודים כביש!
והבאים אל הארץ החדשה יצאו אל הכבישים.

פנחס רוטנברג, מהנדס, מנהיג מהפכנים לשעבר ברוסיה, רכב על פרדה, יחד עם מהנדסים ועוזרים אחרים, לאורך חוף הכנרת והירדן וערך מדידות מים ואדמה.
נדמה היה, כי שנים רבות הוא מהלך בארץ זו, אולם לאמתו של דבר רק לפני שנה עדיין היה מושל העיר פטרוגרד – היא לנינגרד לעתיר – המורדת בצאר ומונהגת בידי קרנסקי. משעלו הבולשביקים לשלטון יצא למוסקבה, קשר קשרים עם טרומפלדור, הדרים לאודסה, שימש מיניסטר במשטר אנטי-בולשביקי, ניתק את הקשרים עם רוסיה ומהפכותיה, ויצא לפריס כדי לפעול להגשמת תכנית ישנה שלו – יצירת חשמל בארץ-ישראל בכוח מי הירדן. רוטנברג נפגש עם רוטשילד, שדלת ארמונו היתה פתוחה תמיד לפני כל חולם ועושה למען ארץ-ישראל, קיבל סכום כסף, שאפשר לו להתחיל בצעדים ראשונים, ונסע ללונדון כדי להשיג מהממשלה הבריטית, השליטה החדשה של ארץ-ישראל, זכיון לייצור חשמל. אחר-כך יצא לארץ-ישראל כדי להתחיל בהכנות של ממש. בממשל בירושלים ידעו, כי לרוטנברג מהלכים בלונדון ונטו לשמוע לו, והוא הסביר, כי לצורך תכניתו – הקמת תחנת-הכוח במפגש הירדן והירמוך – יש לסלול כביש מטבריה לצמח, עיירה ליד המפעל המיועד.
אותו זמן היו בארץ כעשרים אלף פועלים מצרים, שעסקו בעבודות שונות מטעם הצבא הבריטי. ועד הצירים, שעמד בראש הישוב היהודי, ומפלגות הפועלים טענו, כי חובתה של ממשלת הארץ לדאוג בראש-וראשונה לעבודה בשביל תושבי הארץ. לאחר השתדלויות רבות הסכימו השלטונות למסור את סלילת הכביש לאורך הכנרת לידי היהודים. רוטנברג מסר על כך לועד הצירים, הללו שמחו, אך תהו: מי יקח את האחריות לביצוע העבודה? אמר רוטנברג ללא היסוס: הפועלים עצמם על-ידי ארגוניהם. ועד הצירים הבטיח עזרה. רוטנברג פנה לברל כצנלסון: - תן לי גוורדיה של ברזל!
סיפר לו ולראשי מפלגת "אחדות העבודה" על האפשרות לקבל סלילת כביש, שיעסיק מאות פועלים. הללו התלהבו לרעיון והציעו, כי הקבלן של הכביש יהיה משרד העבודה של "אחדות העבודה", אולם האנגלים לא היו מוכנים למסור עבודה למשרד של מפלגה. יצאו ראשי "אחדות העבודה" לחפש אחרי שני אנשים מהימנים ומוכשרים, חברי מפלגה, שיופיעו כקבלנים, ישתתפו במכרז ויקבלו על אחריותם את סלילת הכביש.
התיעצו ראשי "אחדות העבודה" – ברל כצנלסון, דוד רמז, שמואל יבנאלי ויצחק טבנקין – ובחרו בנתן חרובי, איש העליה השניה ופועל מוכשר, להיות קבלן וממונה על עובדת הכביש. חיפשו קבלן שני. הציע רוטנברג: "תביאו את הבחור עם השפם הארוך".
לא ידעו לאיזה בחור מתכוון רוטנברג. אבל משאמר, כי פגש אותו בכנרת, הבינו כי הכוונה לאהרן תומשוב, שהיה בעל השפם הארוך ביותר בארץ. הוא היה גם אחד הפועלים הטובים בארץ. חיפשו אחרי תומשוב ונתברר, שירד בינתים לרחובות, לעבוד בפרדסים. שלחו שליח לרחובות לאמור: ברל כצנלסון מחפש את בעל השפם הארוך! עלה תומשוב לירושלים, נפגש עם ברל והסכים להיות "הקבלן" השני.
לפני צאתו ללונדון להמשיך המשא-ומתן בענין הזכיון אמר רוטנברג לשנים:
“האנגלים נותנים כביש ואתם תהיו הקבלנים, תחתמו על חוזה ותנהלו את העבודה. יקותיאל בהרב, המזכיר שלי היושב בירושלים, יהיה איש הקשר עם האנגלים”.
ולברל אמר רוטנברג: “תדאגו שחרובי ותומשוב יופיעו לפני האנגלים כמו בני-אדם, כך – הצביע על בגדי העבודה שלהם – אין מופיעים אצל נציגי הממשלה האנגלית. קנו להם חליפות ויענבו עניבות”
כותב חרובי לועד הצירים:
"בישיבה, שבה תדונו על הצעת המהנדס פ. רוטנברג בדבר סידור עבודת הכביש בין טבריה לצמח על ידינו, הנני להביא לתשומת-לבכם את הדברים האלה: אנו נכונים בהחלט להספיק לעבודה זו את כמות האנשים הדרושה וליטול על עצמנו את האחריות בעד ההתאמצות המקסימלית של ההסתדרות החקלאית ושל הפועלים, אשר יעסקו בעבודה הנדונה, לשם הצלחת הנסיון מכל הצדדים."
חרובי ותומשוב קנו ב-75 גרושים מצריים מכנסי חקי חדשים, לבשו חולצות לבנות רקומות – בגדי החג של החלוצים ויצאו למשרדי הממשלה. באמצעות מתורגמן נשאו-ונתנו עם האנגלים. השלטונות התחייבו להעמיד לרשותם כלי-עבודה – פטישים, סלים, גרזנים – אוהלים ועגלות. חרובי ותומשוב השלישו אלף לירות מצריות כערבות לביצוע העבודה והכל נראה כשורה. הסכימו לחתום על החוזה והנה הגיע היום המיועד לחתימה – וחרובי איננו. חיפשו אחריו ולא מצאוהו. המציאו תירוץ בשביל האנגלים ושלחו שליחים להיודע היכן הוא ואם נתבהל פתאום וברח. התברר שחרובי לא ברח, אך לא היה לו מנוח: הנה חותמים על חוזה לסלילת כביש, הוא ותומשוב ינהלו את העבודה, אבל איך סוללים כביש? הוא, תומשוב וחבריהם אמנם בקיאים בכל עבודה חקלאית, אבל כביש לא סללו מעודם. בלילה היה חרובי רואה חלום בלהות: הפועלים עומדים לאורך התווי של הדרך החדשה, כלי-העבודה בידיהם, מחכים לאות להתחלת העבודה – ואיש איננו יודע מה לעשות.
נטל חרובי צרור של בגדי עבודה וירד ליריחו. שם, במדבר יהודה, סללו קבלנים ממצרים כביש. חמשה ימים עבד בכל עבודה, למד כל מה שיכול ללמוד, ישן תחת כיפת-השמים וחזר לירושלים. היתה השמחה רבה – נמצא הבן האובד! לבש חרובי שוב את בגדי החג ויצא עם תומשוב למשרדי הממשלה וחתמו על החוזה. זה היה בסוף חודש יוני 1920.
יום אחרי חתימת החוזה יצא רוטנברג ללונדון לסיים את המשא-ומתן על זכיון החשמל. הוא מסר לידי חרובי ותומשוב את תכניות הדרך והבטיח להם: 'צרות לא תחסרנה, אבל – באש ובמים, תעשו את העבודה!' והוסיף באידיש, באנחה: 'יעצט ליגן מיר שוין אין ראסל', משהו מעין "עכשיו אנו שקועים עמוק בתוך התחמיץ".
ועד הצירים הקציב 3,000 לירות לתחילת העבודה. האנגלים נתנו קצת כלי-עבודה ואילו כלים אחרים נקנו במחסנים בירושלים ובתל-אביב. הטעינו את הכלים והציוד על קרונות הרכבת חיפה-צמח. מצמח העבירו את הציוד בסירות עד חמי טבריה, שם הוקם מחנה אוהלים לעובדים. הפועלים הגיעו לכביש הישר מהאניות. בתוך כמה ימים כבר היו מאות פועלים עסוקים בעבודות הכביש.
הגיעו חבורות ה"קרימצ'אים", "הבחורים של טרומפלדור". כיוון שתחנתם האחרונה לפני ארץ-ישראל היתה קרים, כינו אותם על-שם אותו חצי-אי. בחורים בריאים היו, מלאי חיים, אנשי עבודה ואוהבים לבלות בשעות הפנאי. הגיעו בני 'חבורת הגרמנים', יוצאי פולין שנתכשרו לעבודה במכרות פחם בגרמניה. בראשם עמדו אליעזר בוטלר ומהנדס ששמו ספיר. אביו של בוטלר היה קבלן דרכים ובוטלר הבין יפה במלאכה. בזכות כושר הארגון שלו השתכרו.

בני חבורתו יפה. היו ביניהם גם זמר וחצוצרן, שערכו קונצרטים לעובדים תחת כיפת הרקיע. הגיעו לכביש ה'בשקירים', כפי שכונו משוחררי הגדוד העברי, מתחריהם של הקרימצ'אים בעבודה ובמעשי שובבות. הגיעו קבוצות וחבורות עולים מכל פינות מזרח-אירופה, שכונו על שם עיירותיהם או על שם ראשי קבוצותיהם, כשהם מתכוונים להתישב על האדמה, אלא שבינתיים יצאו לעבוד בכביש. עבדו במקום בני טבריה, ספרדים שמשפחותיהם חיות בעיר מאות שנים, ועבדו גם ערבים מן האזור. הללו אפילו הקימו, בעקבות היהודים, קבוצה משלהם, אבל מיד נתפרקה. חבריה נתפתו להעסיק שכירים וילדים ששכרם מועט.
וזו מלאכת הכביש: בראשונה יוצאים חופרי התווי. חבורה של פועלים חוצבת אבנים בהר וחבורה אחרת מניחה אותן כתשתית. עליהן מפזרים אבנים מנופצות – חצץ. קבוצה מיוחדת עושה את החצץ סמוך לכביש. בעיקר היו בה בחורות ובחורים חלושים מעט. הללו ישבו על ערימות ופוררו אבנים לחצץ. עכשיו מפזרים על כל אלה אדמה מחַבּרת, היא ה'חיזרה'. תם המצע והגיעה שעתו של המכבש, העובר על הדרך וכובש אותו לכביש. אספלט עדיין לא היה בימים ההם. העבודה היתה קשה בשביל רוב הפועלים. היו מהם שהתיאשו וביקשו לחזור. עלה רעיון בראשו של חרובי: נתן הוראה למודדים, אלה המעריכים את העבודה לצורך התשלום הקבלני, כי בבואם למדוד מלאכתה של קבוצה חדשה יגזימו במקצת בהערכה, כדי שהעובדים יקבלו תשלום גדול יותר ולא יתיאשו. וכך היה. שמחו העובדים שמקרוב באו, כי הם מפיקים שכר כפועלים של ממש והיו עושים עבודתם במרץ. אחרי כמה שבועות היו לומדים ומתרגלים ומשיגים את המכסות ולא היה עוד צורך להגזים בהערכת עבודתם כדי שיקבלו שכר טוב.
העובדים התגוררו במחנה אוהלים, שהיה זז עם הכביש. ארוחת-בוקר היו נוטלים עמם לעבוד. ארוחות צהריים וערב אכלו במטבח על חשבון שכרם. האוכל היה מורכב משימורים בקופסאות, שהנהלת הכביש קנתה בזול מעזבונו של הצבא האנגלי. אותם "בוליפים" – שימורי בשר – נתפרסמו מאז בתולדות הארץ. חדר האוכל היה מקום שוקק חיים, אבל לעתים גם לא נוח: התבשיל נקדח מעט והפועלים הרעבים היו מעמידים את הצלחות לאורך השולחן, בזו אחר זו כרכבות, ופותחים בשריקות ובתזמורת רועשת של שקשוק כפות ומזלגות. הפועלים מרעישים – ועובדות המטבח בוכות.
דוקטור יוסף אשרמן, שהופקד מטעם הנרייטה סולד ו'הדסה' על בריאות העובדים, ציווה לחלק קקאו. כל בוקר היה יהודי טבריני אחד, לבוש כמנהג הערבי, מחמר אחרי חמור העמוס כדי קקאו, עובר לאורך הכביש ליד קבוצות העובדים ומגיש לכל פועל כוס קקאו. בשעות הצהרים היה עובר בין השולחנות סניטר, נושא כד וספל, מחלק לכל אחד כדורי כינין נגד קדחת ומחייב את המקבל לבלוע את התרופה המרה בו במקום. אין כדור – אין אוכל.
המשרד של הנהלת העבודה, מבנה של מחצלאות, שוכן על גג המרחצאות החמים – הריהוט היה מורכב מארגזי נפט שנתרוקנו וארגז כזה שימש גם שולחן.
חרובי ותומשוב המשיכו בעבודות הניהול. איש נוסף נשלח אליהם – יוסף גרפינקל, גם הוא מפועלי העליה השניה. אף שהיה מנהל, ראה עצמו גם כפועל מן השורה, וכשנתפנה מעבודות המשרד היה מצטרף לפועלים שבכביש. אחד העובדים מספר, כי נשלח פעם לתחנת הרכבת של צמח כדי לפרוק פסי ברזל לצרכי הכביש ושם מצא את גרפינקל עובד במרץ עם הסבלים.

ההתכתבויות עם ירושלים נמשכו במרץ. מכתבים ומברקים רצו-אצו משני הצדיים. הארכיון מגלה את האגרות והטלגרמות ומעלה מעט מן הבעיות של הימים הראשונים:
מבריק חרובי ליקותיאל בהרב בירושלים: "יום ששי, ח' באב, טבריה. עובדים עד מאתים איש. מחר באים עוד חמישים. אוכלים במטבח. חולים, ברוך השם, יש כבר די. עד היום לא קיבלתי שום דבר, גם לא הארגז של המשרד. תודיע טלגרפית מה נשמע אצלך, טוב או רע. כסף אין לי כבר. מה יהיה? חרובי."
כותב בהרב:
"להנהלת הכביש. נתקבל מכתב משכם מהאופיצר, שאליו כתבו על דבר הדינמיט, כי הרכבת לא רוצה לקחת חומר מפוצץ בוַגוֹנים הרגילים וצריך לחכות עד שיבוא וגון סגור מיוחד לזה."
גרפינקל לבהרב: "אומרים שיש דינמיט מיוחד בשביל פיצוץ אבנים. אולי אפשר להשיג את המין הזה אצל הממשלה. זה נמצא, כפי שנמסר לי, בלוד ושם גם נמצא הפתיל לזה."
הנהגת "אחדות העבודה" דואגת לכביש. דוד-בלוך בלומנפלד מטלגרף: "המהנדס דוניה מודיע, שבקהיר יכולים לקנות מכונה לתעשית חצץ בשביל הכביש במחיר 200-250 לירות מצריות."
הממונה על הכביש מטעם הממשלה ישב בטבריה, שמו היה הריסון:
"בהרב. היום בא הריסון על סוס ובדק את העבודה. הוא אמר, שצריך להוסיף סולינג. שמעון רייך אומר שלא. חרובי."

שמעון רייך, מהנדס בעל זקן, גמר תלמודו בוינה והצטרף לסוללי הדרך. בהרב היה יוצא לעתים לכביש ומחליף את נתן חרובי, שיצא בעסקי העבודה לירושלים. הוא מטלגרף: "נתן. היום התחיל מהבוקר גשם. אמנם איננו חזק ביותר, אך החרמון כה מעונן, עד שאין תקוה שייפסק מהר. המצב גרוע מאוד. אין איפה לאכול. לפרודוקטים אין מחסה. הפחמים והעצים בחוץ. החברים יחפים וערומים. מחסור באוהלים. בהרב."
אבל הכביש התקדם.

בי"א באלול תר"ף, במלאות חצי שנה לנפילתו של טרומפלדור, יצא הקול במחנה, כי הקרימצ'אים, חבורות "החלוץ" וקבוצות אחרות מתכנסים ליד המרחצאות החמים כדי להקים את "גדוד העבודה". הפסיקו הכל את עבודתם בצהרים, למגינת לבו של תומשוב, לבשו בגדים של שבת ויצאו חבורות-חבורות למקום הכינוס שלמרגלות ההר. על הבמה ישבו יהודה קופלביץ-אלמוג, ישראל שוחט איש "השומר" ויצחק לנדוברג. אנשי "השומר" והשוטרים היהודים של טבריה, מזוינים בנשק ורוכבי סוסים, סובבו את הבמה. משואות הועלו בהר ויהודה קופלביץ, עיניו יורקות אש ושערותיו מתבדרות ברוח, מכריז על הקמת "גדוד העבודה על-שם יוסף טרומפלדור". גדוד שויוֹני, שפלוגותיו יתפזרו בארץ ויעסקו בכל מלאכות הבנין והשדה, צבא מגויס של בונים. היתה שעה גדולה והכל הרגישו, כי כאן, על כביש זה, בין טבריה וצמח נולד מפעל גדול. עלתה האש בלפידים והרוח הכתה בפני האנשים העומדים בדומיה ומצפים לצו.
אומר גרפינקל המתרגש לתומשוב: "נו, בכל-זאת, לא נורא להפסיד חצי יום עבודה."
כי תומשוב דחק ודחק: לא להפסיק, לסלול, לסלול. מוכרחים להוכיח לכל, כי אני יודעים לסלול כביש – ובזמן.
חרובי העיר, שהנה הם שלשתם, בני העליה השניה, "ותיקים", ובתחילה חששו, כי בני העליה השלישית האלה, סוללי הכביש, אין בהם ממש, אין בהם אמונה והקרבה, כמו בדור הראשון. והנה, "לנגד עינינו הם כובשים מקום ופורצים דרך."

תם הקיץ. הסירות היו מביאות כל יום פועלים חדשים והכביש נתארך והלך. שמועה עברה בארץ: בטבריה יש עבודה. פועלים רבים החלו נוהרים לטבריה, עד שבאחד מימי תשרי של שנת תרפ"א נתלתה בשערי מטבחי הפועלים בכל הארץ מודעה:
"ללשכות העבודה ולפועלים מבקשי העבודה

"במשך השבוע האחרון נתקבלו לעבודה בסלילת כביש טבריה-צמח מאתים פועלים. מספר כל הפועלים העובדים עולה כיום ל-550. צריך לעובר זמן ידוע עד אשר תיכנס העבודה למסלולה הרגיל ועד אשר יהיה המשק מוכן לקלוט אליו פועלים חדשים. לפיכך, מן הנמנע הוא לעת-עתה לקבל בכביש הנ"ל אף פועל נוסף אחד. פועלים שיבואו לכביש למרות מודעה זו, יוכרחו לחזור על עקבם.
הנהלת הכביש טבריה-צמח"

המשרד לעבודה של מפלגת "אחדות העבודה" הרחיב פעולותיו, קיבל כביש נוסף מידי השלטונות האנגליים – כביש טבריה - מגדל. הנציב העליון שבא לארץ – הרברט סמואל היהודי – הורה לעזור לקליטת העולים החדשים. היתה עבודה עוד לכמה מאות איש. חברי "גדוד העבודה" עברו בצותא לכביש החדש.
מזכירו של משרד העבודה ומנהלו בימים הראשונים היה רב-סמל, שהשתחרר זה עתה מ"הגדוד העברי" – דב הוז, תלמיד המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה", שהתבלט כבר בימי לימודיו במנהיגותו. בימי החופשה מלימודים יצא דב הוז עם חבריו לכיתה לעבוד בקבוצות הפועלים, השתתף בשמירת תל-אביב בימי הגירוש ובימי שירותו בגדוד העברי, היה בין הפעילים בהקמת "אחדות העבודה". מתבלט במסירותו, ונתמנה מזכיר המשרד לעבודה.

שנה לאחר שהתחילו בעבודות ציבוריות, משעשו אנשי ועד הצירים חשבון, מצאו כי 13 אלף לירות שהלוו למשרד כדי שיוכל להתחיל בעבודות שונות נתונים בסכנה שלא יוחזרו. נבהלו ושלחו רואי-חשבון ומבקרים והללו הגישו דוחות על אי-ניהול חשבונות מדויקים, על אי-יעילות בכבישים מסוימים ועל המחסור במומחים, שידריכו את הפועלים.

הגרעון הוא כ-24 אלף לירות, מזה חוב של 13 אלף לירות לועד הצירים. "אין זה כשלון לאורך כל החזית", כפי שהכריזו אנשי ועד הצירים וכמה מן המערערים על המשרד בתוך המחנה הפועלי. כביש טבריה-צמח הביא רווח. להפסדים בכבישים האחרים גרמו אי-סדרים ארגוניים, שלא תמיד אשם בהם המשרד, הפועל כל הזמן בלי הון חוזר. אלא שתמורת הגרעון נאגר רכוש: אלפי אנשים עבדו, למדו מקצוע ונתחנכו לעבודה.

מכתב נתן לחוה, מטבריה ליפו - יום שני ט' באלול 1920 – 'חמי טבריה' (ראה מסמכים)

שלום וברכה לחוה-לה ושרה-לה שלנו.
כפי שהנך רואה, 'חמי טבריה' זה המשרד של 'כביש טבריה צמח'. צר לי מאוד שהקשר ביננו בשבועיים האחרונים קצת רופף. אין פלא בדבר, אתן באופן זמני גרות ב'יפו' ואני תקוע בכביש. מספר הפועלים גדל מיום ליום, העבודה מתרחבת והולכת ואיתם גדלים כמובן 'כאבי הראש'. אולם, אני מלא סיפוק. יש סדר בכל ה'עסק' – כנראה, מעשה ידי להתפאר.
שלחתי לך מכתבים שהגיעו: מאחי יצחק – מ'פינסק "ומאחיותיך. לא אוכל בשום אופן לבוא לשבת זו אליכן ל'יפו". אך ביום חמישי יש לי פגישה דחופה ואז נתראה. בכל זאת, ליתר בטחון אני שולח לך 5 פונט.
אחרי שנדדנו פתאומית ל'יפו' והמצב החדש שנוצר אחרי זה, כנראה נצטרך לחזור לאזור "כנרת המושבה". אולי לשכור דירה או לשוב לביתנו הקודם על חוף הים. בינתיים, נמשכים גם הברורים על ההליכה ל"מושב"' ואין לדעת מתי ייגמרו. מכל מקום, אם הברורים לא יסתיימו עד "ראש השנה" והמצב יישאר כמו שהוא, ההגיון אומר שעלינו לחזור ל"כנרת".
חוה-לה, תחשבי על ענין המגורים, אולי תהיה לך הצעה אחרת?
כשאבוא ל"יפו" אהיה כל כך טרוד שספק אם יהיה לנו זמן רב לשוחח. עלי לגייס עוד 200 פועלים במקום זה וביום שישי לשוב ל"כביש".
מעט אינפורמציה על "אינונטר החי" – שלנו. הוא בהשגחתה של אשת הרועה. הפרה בריאה ויפה. ניסיתי אפילו לחלוב אותה. זה הישג גדול בשבילנו. העז הזקנה – המליטה גדייה – תספרי זאת לשרה-לה. יתר העזים נותנות חלב בסדר.

שלום לכן הרבה נשיקות ולהתראות.
שלכן
נתן

'יוצר החשמל בארץ-ישראל' - קטע ממאמר בעיתון 'דבר' 29.12.1961 (ראה מסמכים)

בינתיים קשר רוטנברג קשרים אישיים עם הפקידות הראשית של ממשלת המנדט, ובייחוד עם מחלקת העבודות הציבוריות שלה. הקשר עם מחלקה זו מזה ועם אחדות-העבודה מזה שימש מנוף למפעל חלוצי וכיבושי חדש: הכביש הראשון בארץ שנסלל בידיים עבריות. זה היה כביש טבריה-צמח. לגבי רוטנברג היה זה סעיף בתכנית: בקרוב יוקם בית הכוח על הירדן (כפי שאמנם הוקם כעבור שנים בנהריים); בית כוח זה יתחיל להפיק חשמל ומיד תופיע שאלה של צרכנות; יש איפוא לסלול כביש מתחנת הרכבת של צמח לעיר הקרובה טבריה, כביש ישר וחלק, אשר עליו תוכל לנוע רכבת חשמלית (טראמווי בלע"ז); לסלילת הכביש הזה יש לגשת מיד ולגייס לשם כך מחנה פועלים מבין השיירות הראשונות של העליה החלוצית; הכביש מוכרח להיבנות על-ידי יהודים, שכן עליו לשמש אמצעי להכשרה בעבודות של חפירה, חציבה, סלילה ובניה. בתוך המחנה הזה יגוייסו אחר-כך הפועלים שיקימו את המפעל ההנדסי הגדול של בית הכוח על הירדן. וכך, בכוח השפעתו של רוטנברג, נעשה אז משהו מהפכני ללא תקדים: שלטון הכיבוש הבריטי מסר את העבודה לארגון של פועלים עברים. ארגון זה היה אחדות העבודה.

עוד כשניגש רוטנברג לחיבור תכניתו, ביקש מאחדות העבודה מזכיר לו, ואז הציעה לו אחדות העבודה – או "נתנה" לו, כפי שאמרנו אז – את חברי ורעי יקותיאל בהרב שהיה יד ימינו ואיש סודו של רוטנברג שנים רבות לאחר מכן וכיהן במשרת המזכיר הכללי של חברת החשמל. מבין ציבור הפועלים החקלאים נבחר נתן חרובי לנהל את עבודת סלילת הכביש. עם צאת רוטנברג למשא-ומתן על הזכיון ללונדון, נמסר הניצוח על המלאכה לשני אלה, בהרב וחרובי. כביש טבריה-צמח, שהורתו ולידתו היתה בתכנון מפעל החשמל, לא מילא כלל את המשימה שנועדה לו במסגרת אותה תכנית. אבל הוא שימש חוליה ראשונה בשלשלת מפעלי סלילת כבישים בארץ, שהיה לה תפקיד מכריע בקליטתה ובהכשרתה של העליה החלוצית של אז ועתידה היתה לשמש יסוד להקמת 'סולל בונה'.

כביש טבריה - צמח.

בתמוז תר''פ קיבלה הסתדרות הפועלים החקלאים מאת מחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה את סלילת הכביש טבריה-צמח לאורך חוף ים כנרת.
זוהי הפעם הראשונה, אשר הסתדרות פועלים עברים בארץ ישראל מתקשרת בעבודה ציבורית גדולה הישר ורשמית עם מוסד ממשלתי. ועד הצירים עזר לקבלת העבודה, בהמציאו את הערבות הכספית הדרושה ובהספיקו קרדיט להוצאות הסידור הראשונות.
התווית הכביש נעשתה בהתאם לתכנית של ניצול כוח המים בעמק הירדן, העומדת להתגשם בעתיד בקרוב.
בראשית השבוע עבדו כאן מאה ועשרה פועלים במשך השבוע הגיע מספרם למאתיים ועשרה. גרים הם לעת עתה בטבריה. אבל כשיתקבלו האהלים וצרכי האוכל, יסתדר מחנה העובדים, אשר יגיע במשך זמן העבודה לארבע מאות איש ויותר, מחוץ לעיר ויעבור ממקום למקום, רפי שתדרוש העבודה.
העבודה נמסרת לעובדים בקבלנות על פי רב לא ליחידים, אלא לקבוצות, שמסתדרות לשם קבלת חלק מסוים של העבודה באחריותן.
ההנהלה התקשרה עם לשכות העבודה בערים לשם הספקת פועלים לה, עם ועדת התרבות לשם פעולה תרבותית בין פועלי הכביש ועם קופת חולים ו'הדסה' בדבר עזרה מדיצינית וסניטרית. בהצליח המפעל הזה, עתידות העבודות הציבוריות בארץ להעסיק בשנים הקרובות אלפי פועלים עברים ולהכשירם לחיי עבודה.

כביש טבריה-צמח - מאת נתן חרובי (ראה מסמכים)

הימים ימי גמר מלחמת העולם הראשונה – אחר הצהרת בלפור ותחילת תקופת המנדט. התקיימה בפתח תקווה ועדת היסוד של מפלגת אחדות העבודה בטרם היות ההסתדרות. בצפון הארץ נפלו תל חי ומושב "חמרה" אשר התגוררתי. חזרתי לתפקידי הקדום בניהול מחלקת העבודות הציבוריות....
ונגד עיננו אנשי העליה השנייה עמוד גורל הארץ לעתיד העם. חשנו בגודל אחריותנו לגדול והרחבת מפעלנו – על קליטת העולים שעתידים להגיע. על הפרק עמדה בצורה בוערת יצירת מקומות עבודה לרבים. מעסיקנו קבלו השראה ומאמרו ברל כצנלסון ז"ל לקראת הימי הבאים". הופיע בארץ פנחס רוטנברג ז"ל ועמו תוכניות גדולות ונועזות. רוטנברג הציע למרכז החקלאי לקבל ממשלת המנדט את עבודת סלילת כביש טבריה –צמח אשר היתה קשורה לתכנית החשמל שלו, בנהריים,. לשמע הצעה זו היו המרכז אחוז לבטים רבים היוכלו לעמוס על עצמם מבצע רב ממדים שזכה ללא נסיון ללא כלי עבודה ללא שמץ של ידע במקצוע.
הוזעקתי ירושלימה לפגישה עם רוטנברג ז"ל, ברל כצנלסון ז"ל ואברהם הרצפלד יבדל לחיים ארוכים, והוטל עלי לפסק את הפסוק לחיוב או שלילה. השבתי הן.
בהתחלת אני .... נחתם חוזה על סלילת כביש טבריה- צמח בין סיר מקדולנד ראש מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט לבין "המומחה לכבישים" עבדכם הנאמן בא כוח המרכז.... מרגע חתימת החוזה הוטלה על שכמי מעמסה בלתי רגילה החל מגיוס עובדים ועד ארגון מגורים, חדרי אוכל ומטבח עבורם, והשגת כלי עבודה בלי מטבח מיטות, כלי מיטות, ריהוט ועד ציוד כבד להובלה וביצוע העבודות. נאסף מחנה גדול של חופרים סוללים עגלונים טבחים רופאים ואחיות מהנדסים וגם אנשי תרבות ו... הקימנו מחנה אוהלים ליד מרחצאות "חמי טבריה" ונעזרנו במקצת בבתים הריקים בחדשי הקיץ.
לראשונה הגיעו פועלים

ברבות הימים עברו חלק גדול מהעובדים להתיישבות בעין חרוד, תל יוסף, ומרחביה וחלק לעבודות חברת חשמל.
כביש טבריה – צמח היה מפעל גדול אשר הוסיף כבוד ותפארת לצבור הפועלים בארץ. כשם שדגניה הייתה ל.... הקבוצתי. כך הוכח כביש זה והוצאתו לפועל את היסוד הראשון לכל אשר קם והתפתח בכוח אדירים ממשרד לעבודות ציבוריות ועדד סולל בונה על שלוחותיו בכל שטחי הבנין הכבישים ועבודות הכביש למיניהן.

זה חזון והגשמתו.
ראשיתו מזער – ואחריתו מי ישורנו.
נתן חרובי

דברי דב הוז בועידת יסוד ההסתדרות - 1920

לרגלי אפסות הפעולה הציונית בהרחבת שדה עבודתנו החקלאית, תפשה העבודה הצבורית – בעיקר, עבודת סלילת הכבישים ובמקצת הבנין – את המקום הראשי וכמעט היחידי בקליטת העליה האחרונה.
העבודה הצבורית החשובה הראשונה, שקבלנו מידי הממשלה היתה כביש טבריה-צמח. הסתדרות הפועלים החקלאית ("אחדות-העבודה") הופיעה כאן לפני הממשלה בתור גוף משפטי וקבלן אחראי.
בקבלת עבודה זו היו לנו שתי שאיפות: המצאת עבודה למאות עולים חדשים ורכישת נסיון בסדור עבודות גדולות על אחריותנו.
קבלנו את העבודה. נחוץ היה כסף למחזור. הממשלה אינה משלמת למפרע. נחוצים היו: אהלים, מטות, שמיכות, וכל מקור לכסף אין. פנינו לועד הצירים והשגנו ממנו את הסכומים הראשונים ההכרחיים.
נגשנו לעבודה. בעלי מקצוע לא היו, כמעט, בקרבנו. לא חוצבים ולא סוללים. אך המרץ, המסירות והכרת האחריות הכפולה והמכופלת – עמדה לנו.
העליה גדלה, ויחד עמה התרבה מספר האנשים העובדים. דרוש היה קרדיט יותר רחב, והוא לא נמצא. הקרדיט הנוסף, שיכולנו להוציא, כפעם בפעם, מאת ועד הצירים – אחרי עמידה על המקח – לא הספיק לצרכי העבודה.
הדוחק בכספים העיק עלינו מאוד עם התרחבות העבודה. חסרנו: כלי עבודה, מכונות, כלי דירה ומטבח וקרן-מחזור.
המגרעות הטבעיות היו: חוסר הרגל, נסיון וחוסר מנהלים מומחים.
במשחה יש לציין, כי יחס הממשלה לעבודתנו רציני.
נעשו פעולות חשובות לשם שמירת הבריאות, אך לא במידה הדרושה. המשא-ומתן עם הדסה אף הוא לקוי מחוסר יד אחת מסדרת. ולא מעט אשמו בזה הקרעים והפרוד בקרב הפועלים. לא היתה לנו באות-כוח אחת גם כלפי הממשלה. באנו בדברים עם המזכיר הפרטי של הנציב ועם פקידים גבוהים. הם היו מוכנים לעזור לנו, אך אנו לא היינו מוכנים לקבל את עזרתם. העבודה הצבורית אינה אמצעי זמני להעסקת אנשים בלבד, כי אם חלק מבנין הארץ, ככה עלינו להתיחס אליה, ואת היחס הזה עלינו לנטוע בלב העולים. אחרת לא נוכל להעמידנה אל גבהה הראוי.
עלינו להכין כ ל י ם. לא כסף עלינו לדרוש מחוץ לארץ, כי אם א ת י ם ו פ ט י ש י ם. טוב היה, לו גם הודענו לחברינו העומדים לעלות, שכל אחד מהם יביא עמו פטיש ואת. עלינו לפנות לכל בעלי המקצוע בחוץ-לארץ שיעזרו לנו ברכישת כלי עבודה ואנשים בעלי-מקצוע. אין להוציא את סדור העבודה הזו מידי ההסתדרות החקלאית. העולה החדש יודע ומרגיש מיום הראשון לעבודתו, כי עבודתו הנה מעבר אל מטרתו הנכספת – החקלאות.