כפר יחזקאל - הקמת מושב העובדים לוותה במאבקים פוליטיים ומפלתיים גדולים שלא הסתיימו בעצם הקמת המושב עצמו. המושב הציב צורת התיישבות אחרת לקיבוץ שהיה מקובל ונפוץ יותר בימי ההתיישבות הראשוניים. אלטרנטיבה זו העשירה את ההתיישבות ואת מניפת האפשרויות שעמדו בפני המתיישבים והעליה החלוצית.


מושב אחדות העבודה הרעיון של התישבות במסגרת מושב-עובדים קסם גם לחלק מבין חברי אחדות העבודה מאנשי העלייה השנייה, שהיו ברובם בעלי-משפחות - אף על פי שמפלגתם ראתה אז בקיבוץ הגדול ובגדוד העבודה דרך חיים מועדפת. הנסיון הראשון להתיישב כמושב - עובדים נעשה על ידם על אדמות חמארה שבגליל העליון (אוקטובר 1919): אך המקום ניטש לאחר שלושה חודשים בלבד בשל תנאי הביטחון הגרועים ואירועי הדמים באזור, והמתיישבים עברו לעמק יזרעאל, לתל-עדש הנטושה. כאשר הוצע להם בהמשך לעבור להתיישבות - קבע במקום, סירבו בטענה שאין בו די מים, כך שאין כל אפשרות לקיים חקלאות אינטנסיבית כפי שנדרש ממושב-עובדים. גם את ההצעה לעלות על אדמות יג'ור דחו על הסף, בשל קירבת המקום לחיפה, דבר שעלול לפגוע ביומו של המושב כהלכתו.
בסוכות תרפ"ב החליטה אספת הארגון לאשר את העלייה לגוש נוריס במזרח העמק, אלא 'שמלבד העיכובים החיצוניים לעלייה על הקרקע', כפי שציין אחד החברים, 'נוספו ההצקות מבפנים: חברים למפלגה ששוללים את צורת המושב מעיקרה ומרפים את ידי ההולכים למושב. מה שעזר לברור הדרך והמגמה היו ספרו של א.יפה ועידודו של א.ד.גורדון'.
במהלך המשא ומתן עם המוסדות המיישבים נוספו לארגון עוד חברים, עד כדי שישים משפחות, והם הצליחו לשכנע את אנשי המרכז החקלאי להגיש לקונגרס ה-12 בקרלסבד את התכנית למושב-עובדים של אחדות העבודה, במקביל למושב של הפועל הצעיר. כאמור, אישר הקונגרס את הקמת שני המושבים.
העלייה לקרקע לעין-טבעון (כך נקרא המושב בראשית דרכו, על שם מעיין סמוך) הייתה בט"ו בכסליו תרפ"ב (14 בדצמבר 1921). המושב תוכנן לשישים משפחות, ולכל יחידת משק הוקצו 100 דונם, אך בפועל קיבל המושב רק 5,100 דונם, דבר שגרם להתמרמרות של החברים במשך השנים, עד אשר הושלמה כל המכסה. בנוסף לכך, ליוותה את החברים תחושה קשה בשל העובדה, שהעלייה על הקרקע נעשתה ב'אוירה מתנגדת לצורת חיינו. חברי מפלגתנו [אחדות העבודה] לא האמינו בצדקת דרכנו, ובאחת הישיבות אמר לי חבר חשוב: איך בגדת ברעיון הקבוצה?' המאבק בין צורות ההתיישבות במפלגה זו היה בעיקרו בין-דורי, כפי שהיטיב לתאר זאת אחד מחברי כפר יחזקאל: 'קרה לנו אסון וגדול מאוד הכאב. העלייה השלישית, זו שאליה צפינו בכיליון נפש, יחסה אל ניסיוננו הוא לא יחס של חברים, כי אם של ביטול ובוז'. המתח הגיע לשיאו בוועידה הרביעית של אחדות העבודה (1924), על רקע תחושת התסכול של חברי הקיבוץ וגדוד העבודה, שחשו מאוימים על - ידי התנועה הציונית (הועידה התקיימה בצילו של דין-וחשבון הפרופ' האמריקני, א' מיד, אשר דן במצב ההתיישבות החקלאית בארץ ותקף בצורה חריפה את ההתיישבות השיתופית). אף על פי שמן הוועידה החמישית ואילך הכירה גם אחדות העבודה בלגיטימיות של דרך המושב, ובכפר-יחזקאל בפרט, נותרו משקעים של מרירות לאורך שנים, וחברי המושב נדרשו פעם אחר פעם להוכיח את נאמנותם למפלגה ולהסתדרות. בדידותם של חברי כפר יחזקאל הורגשה ביתר-שאת לאור העובדה, שגם קשריהם עם נהלל, המושב הראשון, היו רופפים בלשון המעטה, והם ראו זה את זה כמתחרים ולא כשותפים: '...היו זמנים שכל מושב ומושב היה מבליט את הטוב והיפה משלו ומסתיר את ליקוייו לבל ידע מתחרהו כביכול, אם כי הרבה היה לכל אחד ללמוד מניסיונותיו-כישלונותיו של האחר'.

1911 - חוות "מגדל" – המתה מפועלים. העבודה חולקה לארבע רשויות: גדולי פלחה, משתלה ונטיעות, רפת וחצרנות וגדולי שלחין. רכוז שטחי השלחין נפל בחלקי. שטחים אלו כללו: ירקות מסוגים שונים, אספסת וכותנה. בכותנה טיפל בעיקר בן דודי יעקב ז"ל. נשלחתי מטעם החווה לחודשים מספר לדמשק על מנת להשתלם בעבודות השקאה וגידולי שלחין. בתקופת היותי שם בררתי אפשרויות משלוח ביכורי שתילי ירקות וסוגי ירקות מסוימים ממגדל – לדמשק והסביבה.

בטרם היות הכפר מאת: נתן חרובי

את צעדיהם הראשונים בחקלאות עשו פועלי הגליל במושבות פיק"א. בימים ההם הייתה הפלחה המשק העיקרי במושבות. בחוות סג'רה נראו כבר נטיעות גפנים וזיתים, בתקופה מאוחרת יותר התחילו לנטוע בפוריה שקדים וזיתים, וכל אלה באדמת בעל. משק שלחין כמעט שלא היה בימים ההם.
וכשעלינו, פועלים אחדים ממושבות הגליל, בסוף תר"ע לחוות מגדל היה לנו זרם המים הטבעי הזורם באדמתה מעין חידוש והפתעה. נפתחו לפנינו אפשרויות לגדל גידולים שונים, הן בקיץ והן בחורף. כדי ללמוד את שיטות העבודה בהשקאה, שטרם ידענוה, נשלח אחד מחברינו לדמשק, לתקופה של חודשים אחדים, למען ישתלם בעבודה וימסור אחר כך לכולנו את פרי התבוננותו וידיעותיו. ואמנם, תוך שנה וחצי היה חלק מאדמות מגדל שדות זרועים ושתולים ירקות, צמר גפן, משתלות עצי פרי וסרק, גפנים ועוד.
תוך זמן קצר משכה אליה החווה פועלים ופועלות ומספרם עלה תוך שנה אחת למעלה ממאה על אף תנאיה האקלימיים הקשים והקדחת האיומה. חוות מגדל גילתה דאגה להשבחת התנאים הסניטריים והסוציאליים. גם הגיוון בעבודה הניח אפשרות לפועל ולפועלת לעסוק בעבודה מתאימה ליחיד פחות או יותר. ואכן, כל אחד השתדל להגיע לשכלולים ולשיפורים בעבודתו. חלק מהפועלים התמחה בגידול ירקות, ורובם עבדו יומית בגן הירק. אמנם הקדחת עשתה שמות, השמש הלוהטת של עמק גינוסר יקדה בעוז, אך האהבה לאדמה ולעבודת האדמה גברה על הכל. ואחרי העבודה הפליגה קהלת עובדים זו בדיונים ובשיחות בשאלות חיי שעה וחיי עולם במטבח הפועלים ששימש גם אולם-קריאה והרצאות. חלק מהפועלים שקדמו לנו נאחזו במושבות פיק"א כגון מצפה ובית גן. קבוצה שניה קבלה מהמשרד הא"י חלק מאדמת כנרת, הרי היא דגניה א', לעיבוד. אותה שנה גם נעשה נסיון בקואופרציה במרחביה. הדרך להתיישבות הפועל וצורתה העסיקה אז גם אותנו, פועלי מגדל, שכולנו שאפנו לעבודה בחקלאות ברשות עצמנו, ללא תלות בנותני העבודה. כולנו שללנו את שיטת המושבות הקיימות בגליל, את המשק החדגוני שבהן. ברור היה לנו, ששטחי הקרקע הגדולים אשר ברשות האיכרים עתידים להביא במוקדם או במאוחר לשימוש בעבודה שכירה, ומכאן גם סכנת העבודה הזולה. ואילו אנו חלמנו על יחידת-משק מבוססת על עבודה עצמית, אדמה לאומית וחקלאות אינטנסיבית.
קומץ הפועלים שעבדו יחד בגן הירק אשר במגדל ביקשו להגשים את הרעיון הלכה למעשה. כהכשרה לכך החליטו חמישה חברים לקבל חלק מגן הירקות על אחריות עצמם. מתוך החמישה לא זכה רק האחד, יעקב זמדויס ז"ל, להמשיך בדרך זו. מבחינה משקית לא הצלחנו ביותר לא רק מחמת חוסר ניסיון מספיק, אלא בעיקר מחמת תנאי האקלים שהיו בעוכרינו. אחרי שהשקענו מרץ וכוחות והבאנו את הגן לרמה ידועה, תקפו כפור ואחריו מחלה - ועמלנו ירד לטמיון. לא אמרנו נואש. להיפך - במשנה מרץ המשכנו ברכישת חברים נוספים לרעיון התיישבותנו.
במשך הזמן עזבנו רובנו את מגדל ועברנו לנקודות אחרות: לכנרת, למרחביה, ליבנאל, לבית גן. בכנרת המשיך חלק מאיתנו לגדל ברשות עצמו ירקות על חלקת אדמה שניתנה לנו מאת הקרן הקיימת. זה היה הגרעין הראשון של המושב בעתיד. גרעין זה גילה גם פעילות בחיי הציבור של הפועלים שהתרכזו אז בכנרת וגם הדריכם בעבודה, בבניית גדרות, הוצאת סדריות ועבודות אחרות. והימים ימי מלחמת העולם, ימי חוסר עבודה ומחסור. הייתה זו הכשרה שעבודה עצמית ועזרה הדדית נתמזגו בה.
הפועלים בכללם השתייכו אז חלקם למפלגות הפועל הצעיר ופועלי ציון וחלקם היו בלתי מפלגתיים. חברינו היו רובם ככולם בלתי מפלגתיים. בועידת האיחוד בפתח תקווה הצטרפו כולם לאחדות העבודה, ופנו בבקשת עידוד ועזרה מהמפלגה לרעיון צורת התיישבות אשר קראנו לה בשם "מושב עובדים". המפלגה לא הביטה בעין יפה על הרצון לעבוד בחקלאות ברשות היחיד, אך לא יכלה להתעלם מן העובדה שקיים זרם כזה בין החברים, והוחלט לכנס בפעם הראשונה אספת יסוד של הוגי הרעיון של מושב עובדים, חברי מפלגת אחדות עבודה. בפסח תרע"ט התאספנו למעלה מ-25 חברים וחברות בפוריה ובה קבענו את ראשי הפרקים של תקנון המושב: התיישבות על אדמת הלאום, משק אינדיבידואלי, אינטנסיבי, עבודה עצמית, עזרה הדדית ועוד. נבחר ועד ונמסר לו יפוי-כוח לשאת ולתת בשם הארגון עם המוסדות המיישבים.
כאמור, לא עורר הארגון החדש הד רחב במפלגה, חברי הקיבוצים אף הם לא ראו אותנו בעין יפה. ובזמן שהציע לנו מר קלוריסקי ז"ל, בשם פיק"א, בשנת תרע"ט, להתיישב באדמת חמרה, צפונית מזרחית מכפר גלעדי, ראו בנו קיבוצי הגליל העליון: אילת השחר, כפר גלעדי ותל-חי שכנות בלתי - רצויה לצורת התיישבותם. גם בתוכנו היו חילוקי דעות בשאלת העלייה לחמרה, תוך חרדה שלא תהיה אפשרות לעלות על הקרקע הזאת ולהגשים את רעיון המושב. נתלוו גם קשיי תקציב. רובנו היינו בעלי - משפחות עם ילדים בגיל רך. אחרי בדיקת המקום על ידי שליחים ובחינת המצב הוחלט, למרות הכל, לעלות לחמרה, ואם לא יעלה להפכה מקום התיישבות בת-קיימא, ישמש המקום הזה לפחות, מקום הכשרה לקראת הבאות, לניהול משק עצמי ולחיי חברה. לעלייה נבחרו כל הרווקים ושלושה בעלי משפחה. לחבר אחד, אב לילד, שכרנו חדר במתולה, ששימש גם משרד לארגון, בית חולים, בית הבראה ומחסן.
15 איש עלינו לחמרה, 11 חברים 4 חברות. העמדנו 2 צריפים, שאחד מהם שימש חדר אוכל, מטבח ומקום-מגורים, והאחד מחסן ואורווה לבהמות-עבודה. הספקנו לזרוע רוב אדמתנו, סיקלנו אבנים שנמצאו שם בשפע, אולם שמחתנו הופרעה ותקוותינו היו לאל; בחודש טבת שנת תר"פ אנוסים היינו לעזוב את המקום, אחרי שכל עמלנו ירד לטמיון, נשדד ונשרף בהתקוממות הערבים נגד הצרפתים שתחת חסותם נמצא השטח הזה.
שוב התפזרנו למקומות עבודה שונים בגליל ובעמק. חלק הלך לתל-עדש, אחרי שאנשי "השומר" עזבוה. חלק נכנס לעבודה בכבישים ובעבודות ציבוריות אחרות אשר המשרד לעבודות ציבוריות ליד המרכז החקלאי התחיל בהן. ושוב היינו פזורים ומפוזרים במקומות שונים, ושוב החל משא ומתן עם המוסדות על התיישבות ושוב גלגולים שונים. המשא ומתן לימדנו לדעת, שלא יתחשבו איתנו בתור גורם בעל ערך אם נהיה קומץ קטן. ולשם כך באנו בדברים עם חברים קרובים לרעיון שהיו בכרכור והחלטנו להתאסף בתל-עדש, בפסח תרפ"א. באספה זו, השתתפו 50 חברים וחברות, הוחלט להגיש את דרישותינו למרכז החקלאי ולמפלגה ולדרוש מקום-התיישבות ל-60 בעלי משפחה.
לא קל היה להניע את מוסדותינו לכך, אבל לבסוף נתקבלה בשנת תרפ"א החלטה במרכז החקלאי, להגיש לקונגרס ה-12 שנתכנס אז, את התכנית למושב עובדים של חברי אחדות העבודה על אדמת נוריס אשר בעמק יזרעאל. המרכז החקלאי מילא את הבטחתו ופעל בהתאם לכך. המנוח האגרונום אטינגר ז"ל אשר עמד בראש מחלקת ההתיישבות, המליץ בפני הקונגרס על מושבנו. ועוד בימי הקונגרס קיבלנו טלגרמה שהמושב שלנו אושר.
בזה נסתיימה פרשת הלבטים, והנדודים, והתחילה פרשת העליה וההתערות.

נתן חרובי.

עלייתנו מאת: יואל הייבוש

ימים אחדים התכוננו לעליה למקום התיישבותנו. תרנו את המקום וקבענו את נקודת המושב. התאספנו לתל-עדשים והכינונו את ההכרחי ביותר, אוהלים, צרכי אוכל וכו'. תוך כדי הכנותינו קיבלנו הודעה מועד הצירים לבלי לעלות מאין כספים. גם דעת המרכז החקלאי מתנגדת לעלייתנו מטעם זה. בכל זאת החלטנו לעלות ויהי מה. לא הסכמנו להמשיך עוד שנה של נדידה ממקום למקום וכוחות החיים בקשו סדן.
קבענו את זמן העליה ליום השישי, ט"ו כסלו. בערב התקדרו השמיים והיורה שהתאחר החל לרדת. השגם לא עכבנו, העמסנו את העגלות במטלטלים ויצאנו לדרך מתל-עדשים - לטבעון. השמים מכוסים עננים והגשם יורד וחודר עד העצמות. הרפש מתדבק לאופני העגלות ומקשה את הנסיעה. כאילו גם מן השמים מעכבים. המשכנו את דרכנו. מכשולים לא יחסרו ועוד אבני נגף רבות יהיה עלינו לעבור בדרכנו הבלתי סלולה. ובנוסף על זה הציק מה עם כל צעד: הנה אתה הולך לבנות מקום חדש והסעד הדרוש מבין חבריך הקרובים - אין. הנעצור אונים לגבור בכוחות עצמנו,ליצור את בנין חיינו בתוך חברת העובדים, ולא נרד ולא נתכחש למקור מחצבתנו? היספיקו הכוחות לחיי יום-יום?
ופתאום נשקפה לנו גבעה בעמק המוקף הרים והספקות נמוגו. הגענו. ותיכף - לפירוק העגלות ולעבודה.
היו בינינו מומחים לסידור אוהלים, מי שהיו בגדוד, ובמשך שעות הקימונו את האוהלים. הגשם יורד, ירד לו. אנו כבר חוסים באוהלים. הוצאנו לחם וגם קומקום רתח. מי שהוא התנדב ובישל חמיצה. מצב הרוח מרומם למרות העייפות הרבה. מאליה מתפרצת שירה ומאירה התקוה להתגבר על הכל.

יואל הייבוש
 ראשי פרקים
  1. מושב אחדות העבודה
  2. בטרם היות הכפר
  3. עלייתנו
  4. מסמך מוקלד
כפר יחזקאל
חריש אדמות חמרה
ראשוני העליה להתישבות בכפר יחזקאל
כפר יחזקאל מזמין את נתן חרובי ליטול חלק בספר היובל
 

לקבלת העתק מסמכים מקוריים באיכות גבוהה יותר, או לכל נושא אחר אשר קשור לתולדות משפחת חרובי | נא ליצור קשר עם זיוית כהן אבירם במייל: ארכיון חרובי

© כל הזכויות שמורות למשפחת חרובי