"עתה אישר חרובי את הידיעות שכבר הגיעו לאברהם וסיפר פרטים נוספים על עזיבת חמארה ועל מה שהצליחו להציל משם. לפי דבריו הוציאו תחילה את האינוונטאר החי והנשק. הייתה להם עגלה יחידה, ורק מעט יכלו להעמיס עליה. את החברים שנשארו בינתיים לשמור על המצרכים, תקפו ערבים ופשטו מעליהם את בגדיהם ונעליהם, וכן היה גורלם של חברי התגבורת שנשלחו מתל-חי, וביניהם יוסף טרומפלדור. למחרת היום שרפו הערבים את הצריפים. משהגיעו לבית שבו התגוררו יוצאי חמארה נשמעו יריות רבות, ומרחוק נראו הבדווים המתקיפים. אנשי התצפית הודיעו, כי הצבא הצרפתי עוזב את המקום וכן עושים תושבי הכפרים הנוצרים". 6_3_1 ארכיון חרובי.

מסיפורי חוה חרובי משהגיעו אנשי התגבורת מתל-חי, ביניהם יוסף טרומפלדור, מופשטים מבגדיהם, נתנה להם בגדים של נתן חרובי שהיה בשליחות ביפו באותה העת.

התארגנות להתישבות ב"חמרה" (ראה מסמכים)
מרחביה. יא , אב ע"ט.
לועד הקבוצות בגליל העליון
להח' גרפינקל. שלום!
בזה הנני בא להזכיר לך את ענייננו ב"חמרה". תודיע לנו, אם אפשר, אם עשיתם איזה דבר אצל קלוריסקי בדבר התכנית לאדמת "חמרה". אנחנו בטח נלך לשמה, אם רק לא יהיה עיכוב מצד קלוריסקי והמשרד. עליכם לדאוג לדבר הזה ולעשות מה שאפשר ונחוץ.
תתעניינו גם בדבר בתים במתולה, אחד או שניים. אפשר מאוד שיהיו גם בעלי משפחות.
תמסור גם לטריפון שחנקין מבקש רפורט מענייני הקניה שב"חמרה" ועליו להמציא לו את הרפורט בעתיד הקרוב. כל הדברים קשורים אחד עם השני וכדאי להתעניין ולעשות.
אנו מחכים לתשובתכם.
בברכת עבודה
בשם ועדה המסדרת
משה שפירא.

חריש אדמות "חמרה" – צילום 1920 (ראה מסמכים)

קבוצת פועלים, ביניהם ירקנים, פלחים ונוטעים, השואפים זה שנים ליסוד מושב עובדים, החליטה בשנת תרע"ט לגשת להתחלה. ולשם כך התיישבו מהם שלושה-עשר חברים וחברות בחמרה. פקידות יק"א הקצתה להם מאדמת כפר גלעדי שטח אדמה כאלף דונם, אבל הקבוצה עיבדה מהם רק חמש מאות דונם, ויתר האדמה נעבדת לעת עתה על ידי כפר גלעדי. המתיישבים ניגשו לעבודתם במחשבה תחילה ובתקווה ש"הקרן הקיימת לישראל" תוסיף להם שטח של ארבעה אלפים דונם בערך, אשר יספיק להם בשביל מושב בן מאה חברים.
בכ"א אב תרע"ט התאספו חברי חמרה לאספה במרחביה ובררו את יסודות המושב ומגמתו. נתקבלו ההחלטות האלה.

1. האדמה נשארת ברשות הקרן הקיימת לישראל.
2. הקרדיט הדרוש להתיישבות מתקבל בערבות הדדית למספר קבוע של שנות פרעון.
3. המשק- מעורב.
4. כל אחד מהמתיישבים מקבל ארבעים-חמישים דונם ובתוכם דונמים אחדים בהשקאה. וככל אשר תגדל אפשרות ההשקאה, כן יקטן שטח האדמה הניתן למתישב.
5. המושב יכונן על יסוד עבודת היחיד בחלקתו, אבל הכשרת הקרקע, בניית המושב ומוסדות הציבור, קניית צרכי המושב מבחוץ ומכירת תוצרתו תעשינה באופן משותף. וכן תינתן הרשות לקבוצות קטנות של חברי המושב להוציא לפועל עבודות שונות או לפתח ענפי משק באופן משותף.

המתיישבים בחמרה בנו להם עתה שני צריפים לאנשים ולבהמות העבודה.¹

---

1 - שתי קבוצות נוסדו בחמרה: הראשונה- בראשית תרע"ז ונקראה אחר כך בשם כפר גלעדי; והשניה- בראשית תרע"ט, זו שמספר עליה כאן ושנחרבה בימי "תל-חי". חברי הקבוצה הזאת יסדו בשנת תרפ"ב את כפר טבעון.

בחדרו של ברל (ראה מסמכים)

עם אנשי הקרן הקיימת גמרתי שהם רוכשים את שטח האדמה להשלמת אלף דונמים שקיבלנו מפיק"א בשביל קבוצת המושב בחמרה. ארבעת אלפים דונם דרושים להם, ובשטח זה נוכל לבסס את מעט החברים המתארגנים לחיי מושב. ארבעה-עשר חברים כבר נמצאים בחמרה והם מכינים את היסוד. הם עובדים בהכשרת השטח - סיקול ועקירת שיחים. מגמתם להקים משק מעורב, לפי יחידה קרקעית של ארבעים או חמישים דונם. ככל שתגדל האפשרות להשקייה, יוקטן שטח האדמה הדרוש לכל מתיישב. בניין הכפר ומוסדותיו הציבוריים ייעשו באורח שיתופי. בהקמת מושב - עובדים שיתופי בגליל העליון אני רואה ניסיון יישובי חשוב, אך נצטרך להשקיע בו כוחות גדולים, כדי לשמור עליו מסטיות חברתיות. בייסודן של הקבוצות לבי בטוח יותר.
- אל ניחפז לקבוע מסמרות - אמר לו ברל. – שום צורה ישובית אינה בטחה מסטיות. נכון הדבר שהקבוצה היא דינאמית יותר, ואפשרויותיה גדולות יותר, אך גם לה אורבות סכנות. אם נדע לכוון את פעולותינו בשתי הצורות, תהיה להן השפעה הדדית וברכתה תוכר בכל המפעל ההתיישבותי.

בחודש אוקטובר 1919 נאחזו בגבעת חמארה שלושה-עשר גברים ואישה אחת. הם הקימו שני צריפי -עץ וחלמו על מושב-עובדים למאה משפחות שיקום כאן, לשפת החצבאני. ערב עלייתם לנקודה, הקרויה חמארה ב', כתבו לאגודת "השומר" וביקשו לקנות עשרה רובים וכמות של כדורים. הם התחייבו לשמור את הנשק בנקיון גמור ולא למסור אותו לשום אדם, מלבד "אגודת השומר או בא כוחו". נתן חרובי, מיוזמי המושב בחמארה כתב בסוף חודש נובמבר 1919: "הבניינים הולכים ונגמרים, שתי ברקות (צריפים) יפות מאוד. הסכום אמנם עלה הרבה יותר משש-מאות לי"מ, אבל יש מה לראות. העבודה מסודרת אצלנו פחות או יותר. הסידור והבניינים בלע הרבה ימי עבודה שלנו ושל הפרדות אולם הספקנו גם לחרוש חלק הגון, לשרש ולסקל. החלונו לזרוע. בירקות לא נספיק בעונה זו. אחרנו ועתה האקלים אינה נותן לזרוע. מקווים אנו באדר למלאת גם את זה".

כתב נתן חרובי, כנראה בתחילת חודש דצמבר 1919- "מצבנו הפוליטי אינו טוב ביותר. אנו נמצאים בגבול צרפת, ה"שריף" ואנגליה. ואין כמעט כל הגנה מצד הצרפתים. ומדי פעם יש מצבים קשים. וביחוד בזמן האחרון, הרובה איתנו בכל עבודה בשעת אכילה ובשעת שינה, ומוכנים אנו לשכב בחפירות-ההגנה המוכנות לכך בכל שעה לקראת כל הרוצה להתקרב אלינו. מובן שמצב זה מפריע מאוד מאוד לעבודה ולחיים בכלל". א.ת.ה, תיק 51/1

בין חמרה לכפר גלעדי (ראה מסמכים)

ב-7 בדצמבר דווח על יריות שנורו מרחוק לעבר שניים מחברי חמארה שירדו לשאוב מים בחצבאני. אז עדיין בלט מאוד ההבדל בין יחסם של הבדוים המתפרעים אל הנוצרים, ובין יחסם אל היהודים. ב"הפועל הצעיר" כתב אהרון בן-ברק כדברים האלה:
כל המקרים הוכיחו, שהבדואים הלוחמים פוגשים בדרכם בנוצרי- הורגים אותו מיד, וכשפוגשים ביהודי, לפעמים אין נוגעים בו כלל, ולפעמים עושקים מה שיש לו ועוזבים אותו לנפשו.

בין חמרה לכפר גלעדי

י"א טבת
אחרי ימים אחדים של שקט מדמה הופיעו שוב קבוצות בדוים מזוינים.
אתמול אחרי הצהריים התנפלו ערבים בדרך, בין חמרה לכפר גלעדי, על שני חברים מחמרה, גזלו מהם סוסה טעונה שק קמח ושלחו את האחד להודיע בחמרה, כי חברו נשבה והשובים דורשים כפרו שלושים לירות. השבוי נמלט מידם והגיע אלינו. הוא סיפר כי כאשר הביאוהו המתנפלים למחנה האויב, ראה שם כמאה וחמישים רוכבים וצבא רגלי רב, המזוין ברובים וברימוני יד. בהימלטו ירו אליו, אולם הכדורים לא פגעו בו, ורודפיו שבו מרדוף אחריו.
הבדוים מתכנסים ומתכוננים, כנראה. בהפגשם עם יהודים מתימרים הם לידידים ואומרים, כי אויבים הם רק את הצרפתים. ובאותה שעה שמים הם בכליהם כאשר תמצא ידם.

למחרת מותו של שניאור שפושניק, בשבת - 13 בדצמבר - יצאו מאיר קוזלובסקי מכפר גלעדי ונתן ז'ולטי (זהבי) מתל-חי לאיילת-השחר ולמחניים שבאזור הבריטי, לדווח על המקרה ולבקש עזרה. נתן חרובי, שהיה עם הפועלים במטולה, יצא בשליחות ליפו, אל המוסדות. התגבורת הראשונה הגיעה: ארבעה אנשים היו בה, שניים ממחניים ושניים מאיילת-השחר.

משה שפירא, כתב את מכתבו לנתן חרובי (ראה מסמכים)

משה שפירא, שהיה ממייסדי חמארה, כתב את מכתבו לנתן חרובי, מטבריה, כשהיה בדרכו לגליל העליון, כנראה בשבוע השלישי של חודש דצמבר 1919: הוא מזכיר במכתבו את פרשת "עגלת הסליק" שהייתה ב-19 בדצמבר. משה שפירא חזר לחמארה והיה בין האחרונים שנטשוה. הוא עבר למטולה ונמלט לצידון ב-4 בינואר. המכותב, נתן חרובי, חבר ההסתדרות החקלאית בגליל, שהיה בצפון הרחוק בתחילת המאורעות, ירד בשליחות אל המוסדות ביפו ובירושלים ב-13 בדצמבר, אחרי מות שפושניק. המכתב בארכיון תנועת העבודה, 121_IV, תיק 3.

שלום לך נתן!
אינך יכול להשאר (לשער) איזה טעות הייתה שהסכמנו לסדר עכשיו תקציבים לקבוצות, בו בזמן שהכל עומד על מנת להחרב מחר לגמרי. אני אפילו הזכרתי אז, מה יהיה אם האנשים לו (לא) יוכלו לעבוד ונצטרך להגן על המקום כהוגן. אבל מה שהיה עבר. עכשיו לפי שמוסרים לי פה בטבריה בחמרה נמצאים 3 אנשים משלנו. האינבנטר החי העבירו ביחד עם הצעירות ו -3 צעירים למתולה, 2 במקרה נמצאים בטלחה וכל הרכוש שומרים 3 במספר האנשים האלה. ההגנה מסרה לי שהציעו לפניהם לחפור בורות ולהכביא (ולהחביא) הכל, אבל החבריה כנראה התנגדו ונשארו ככה, מה שבטלנות שאי אפשר לסלח אותה. אני שאלתי אותך ביפו למה באת? וזה היה נכון. אסור היה לעזוב את המקום אפילו לרגע אחד. החבריה כלל אינם יודעים איך להתנהג. כנראה, שיש גם יחסים רעים ביניהם ובין ההגנה. ברגע כזה היה צריך להתאסף במקום אחד ולהעביר רק מה שאפשר ולעזוב. כל מספר האנשים הם (לעזרה) 12 והיום עוד הלכו 10. בינתיים אין שום אפשרות לסדר איזה דבר בלי אמצעים. אנחנו פה התאספנו ודנו על המצב. יוצא שמהיום והלאה נסדר הגנה משותפת שהוצאותיה נחשבות בחשבון מיוחד של הגנה. עבודה אין עכשיו. יש רק להגן על המקום. מובן כל הכסף שתקבלו לתקציב הזה הנוסף ל-50 איש לעת עתה יכנס בחשבון הגנה, אבל אחרי שיהיה שקט בסביבה יוכלו להמשיך העבודה באותה התכנית שסידרתם עכשיו ביפו או בירושלים. אני כבר מקבל בטבריה את רשימת ההוצאות ואשתדל בבואי לשמה לסדר חשבון של כל ההגנה שזה לא נכנס לחשבון הקבוצות. באופן כזה תהיה לנו האפשרות למסור אחר כך דין וחשבון מהכספים שנכנסו למטרה זו דרך אחרת אין. לעבוד עכשיו שמה זה אבסורד והכנסת אנשים בלתי מתאימים אבסורד שני. אני מתפלא שיכולתם לשבת בירושלים כל כך הרבה זמן, מחר אני עולה למעלה. אני חושב שיעלה בידי לבוא לשמה ולסדר ראשית כל את עניין חמרה ושנית את כל ההגנה המשותפת במובן הקלקלי (הכלכלי). מוסרים לנו שבמתולה רעב. אשתדל לשלח לשמה לחבריה מה שרק אפשר יהיה. נשתדל לבוא בקשר עם כל המקומות ולמסור לטבריה מדי פעם בפעם מה שנחוץ. לך, אני חושב, נחוץ לסדר הכל ביפו ולבוא הנה בתוכנית ברורה ואחרי שתמסור בטבריה הכל (הם מוכשרים לסדר כל העניינים, בכל אופן יותר משביפו) תבוא למעלה ונסדר יחד מה שצריך. הברקות ושאר הדברים תעזוב עד שיבואו זמנים יותר שקטים. לפי דעתי המצב מסוכן מאוד. את דרממס (דיר-מימאס) החריבו לגמרי והערבים זזים לצפון-מזרח ז.א לצור וצדון.
שמעת של 8 אנשים נלקחו הפרדות והפרודוקטים והם רק ניצלו ובאו לטלחה. בכל אופן ממתולה וחמרה אין ידיעות ברורות. אני מוביל כסף לתל-חי ולנו, אפשר מאוד ששמה נסדר את הכספים כמו שצריך. פינשטין כתב הדברים האלה גם לועד הפועל. אני חושב שתשים לב לכל הדברים האלה ותבוא תיכף ומיד.

היה שלום,
משה.
P.S שק עם חפצים נמצא אצל חיים ברוך. תקח אותו משם. הנשק שלך נמצא בנחלת יהודה אצל שולמין, תוכל לקבלו.
(הערת שוליים בקולמוס אחר)
נתן כבר נסע לחמרה ה טבת (27.12.19)

נפילת חמרה (ראה מסמכים)

חמארה, המרוחקת כשלושה קילומטר מכפר-גלעדי, הייתה הנקודה הפגיעה והחלשה ביותר. שני צריפים היו שם, וחברי הקבוצה חפרו סביבם תעלת-מגן. חומרי גידור לא היו. ליד צריפי חמארה עברו הבדוים בדרכם מן הגולן לחולה ולכפרי הנוצרים שמצפון למטולה. שטח הכינוס שלהם היה בכפר זוקפוקאני שעל הדרך מחמארה לכפר-גלעדי. אהרון בן-ברק, שביקר בחמארה בחודש דצמבר 1919, כתב בשובו ליפו: ".... בחמארה לעת עתה אין נוגעים. קבוצת חמארה חפרה לה חפירת הגנה על-יד הבתים, אבל במקרה התנפלות של ארבעים-חמישים בדואים, מי יודע אם תעמוד חפירה זו". ידע הכותב מה שכתב ב-15 בדצמבר, הוא יום שבו השתוללו הבדוים בכפרי הנוצרים שבקרבת ישובים, החליטו חברי חמארה לפנות את רכושם למטולה, לעזוב את הנקודה ולהשאיר בה שלושה שומרים בלבד. ממילא, הם אמרו, אי-אפשר להגן על הצריפים מפני מתנפלים ואילו נגד שודדים בודדים, די בשלושת השומרים. ב-1 בינואר, בשעה שתיים וחצי אחר-הצהריים, ביצעו אנשי חמארה את תוכניתם והעבירו את הצעירות ואת ה"אינוונטר" למטולה. במקום נשארו שישה חברים כדי להשלים את הפינוי. לפתע, הופיעו שני בדוים. החברים מיהרו להחביא את שמונת הרובים שהיו להם מתחת לקרשי הרצפה של אחד הצריפים. הבדוים הפשיטו את החברים, הבטיחו לחזור בערב עם עוד כמה מחבריהם ודרשו שיכינו להם סעודת-ערב טובה. אמרו והלכו. חברי חמארה הוציאו מן המחבוא שבעה רובים, אחד השאירו, וכולם יחד נסעו למטולה, בשתי עגלות. רק אחד מהם, דוד דוברינסקי, הלך לתל-חי.
פ. בן-יוכבד, "קונטרס" כ', י"ח טבת תר"פ. יומן תל-חי, 1 בינואר 1920: אחרי עזיבת חמארה היו בכפר גלעדי 25 בני-אדם ובתל-חי - 18; מכתבו של יוסף ברץ, י"ז טבת (8 בינואר 1920) ארכיון תנועת העבודה IV-16 תיק 15א'. חבר חמארה משה שפירא כתב בשנת 1935 כי אחרי שהסתלקו הבדוים עם בגדיהם של השישה, עם מגפיהם החדשים והטובים ועם הלחם והטבק שניתנו להם, החליטו הנותרים בחמארה ללכת למטולה "כדי להציל את הנשק". כשהגיעו למטולה, הייתה המושבה מוקפת צבא צרפתי ורק בקושי רב התירו להם להיכנס. "במעלה" (102)5 ו (103)6, 15 במרס, 29 במרס 1935.

אברהם ביקש לדעת פרטים על חברי חמארה, אם כולם יצאו בשלום מהמקום, אם הצילו דבר-מה מרכוש המשק. נודע לו, כי היוצאים לא לקחו עימהם אלא את הנשק והבהמות וקצת מיטלטלים בעגלה. אתמול יצאו שלושה חברים לחמארה כדי לבחון מה יש להציל עוד, ונתקלו ביריות; הערבים תפסו אותם ופשטו את בגדיהם, אולם הניחו להם לחזור עירומים אלינו. אחר-הצהריים העלו הערבים באש את שני הצריפים שבחמארה.
שאלו אברהם על אנשי חמארה, וטרומפלדור הסביר לו, כי לא הייתה ברירה ומוכרחים היו לפנות את המקום, כיוון שהמצב מחמיר, הערבים חודרים יותר ויותר ומשתלטים על האיזור, חמארה הייתה מנותקת משאר הישובים, ואין בה אפילו בניין-אבנים אחד שאפשר להתבצר בו.

הנסיגה ממטולה לצידון (ראה מסמכים)

ב-4 בינואר, התכנסו במטולה, בביתו של האיכר בקמן, כמה מחברי חמארה עם אברהם הרצפלד - שליח הועד המרכזי של הסתדרות הפועלים החקלאית - לדון בעתיד הקבוצה. דעת הרוב הייתה כי לחמארה אי אפשר לשוב בגלל מצבה האסטרטגי הגרוע ומוטב שהחברים יעברו לכפר-גלעדי. עוד הרצפלד יושב ומסכם את הבעיות הצריכות פתרון, והנה נכנס לחדר חבר ומודיע כי חמארה בוערת. הישיבה נפסקה.
בשבת, 3 בינואר, הגיע לאזור כוח צרפתי גדול, יחסית, וחנה ליד מטולה. למחרת, נערכו הצרפתים להתקפה על הכפרים בצפון החולה. בסיסו של הכוח הזה היה במטולה, אך המטה הקדמי התמקם ליד צריפיה של חמארה. הצרפתים הציבו במקום תותחים ומכונות יריה, ושעות ארוכות המטירו אש על הכפרים שבחולה ובמורדות הגולן שתושביהם נראו בורחים אל ההרים. בשעה עשר ושלושים, אחרי שכילה את רוב תחמושתו, החל הכוח הצרפתי לנוע לכיוון מטולה, בביטחון גמור. בינתיים, הציתו הבדוים את צריפיה של חמארה. והנה, כשהגיעו החיילים הצרפתים לוואדי שבין אבל אלקמח ומטולה, הסתערו עליהם בדוים מזויינים ועשו בהם שמות

הנסיגה ממטולה

כשהגיע אברהם למטולה הייתה השעה קרובה לצהרי היום. הרחוב שומם היה, רק חיילים מספר מהמחנה הצרפתי, שחנה בירכתי המושבה, ואיכר בודד, שהוליך פרה בחבל, נראו בו. מפי האיכר נודע לאברהם, כי החברים יוצאי חמארה מתגוררים בקצה הרחוב, שבבית שליד קבוצת הירקנים. בלכתו לאותו בית פגש אברהם בנתן חרובי, ששב משליחותו לירושלים כדי להביא צידה לגליל. חרובי סיפר לו, כי את המצרכים הביא לראש-פינה,וקאלוואריסקי הבטיח להעביר את מטען בשיירת גמלים לנקודות השונות.
עתה אישר חרובי את הידיעות שכבר הגיעו לאברהם וסיפר פרטים נוספים על עזיבת חמארה ועל מה שהצליחו להציל משם. לפי דבריו הוציאו תחילה את האינוונטאר החי והנשק. הייתה להם עגלה יחידה, ורק מעט יכלו להעמיס עליה. את החברים שנשארו בינתיים לשמור על המצרכים, תקפו ערבים ופשטו מעליהם את בגדיהם ונעליהם, וכן היה גורלם של חברי התגבורת שנשלחו מתל-חי, וביניהם יוסף טרומפלדור. למחרת היום שרפו הערבים את הצריפים.
משהגיעו לבית שבו התגוררו יוצאי חמארה נשמעו יריות רבות, ומרחוק נראו הבדווים המתקיפים. אנשי התצפית הודיעו, כי הצבא הצרפתי עוזב את המקום וכן עושים תושבי הכפרים הנוצרים.
שעה ארוכה נמשכו היריות. הבהלה הקיפה את המושבה. רבים היו ההרוגים והפצועים בקרב אנשי-הצבא הצרפתים. אברהם ביקש דרך להעביר את הבהמות לתל-חי. דעת החברים הייתה שאין כל אפשרות להגיע במצב זה לתל-חי, ועליהם להצטרף אל הנסוגים לצידון.
תמונת הבריחה מן הכפרים הנוצריים הייתה מחרידה. בעירום ובחוסר-כל יצאו הבורחים, ובהם זקנים וטף. זעקות בכי נישאו מסביב.
מרגע לרגע גברה התקפת הערבים, ואברהם וחלק מחברי חמארה הטעינו בעגלה אחת פחי מים ומצרכי מזון ויצאו עם הנסוגים. ברדת החשיכה הדביקו את הפליטים ליד גשר הליטאניס. שיירי מזון חולקו בין הילדים והנשים. אברהם רשם את שמות הפליטים ומספרם הגיע למאה ותשע נפשות. על פניהם נהרו תושבי הכפרים הנוצרים משפחות-משפחות ומיטלטליהם עמוסים על חמורים ועל פרדות.
משהאיר הבוקר יצאו בדרך המוליכה לנבטיה ועם ערב נכנסו לעיר. אברהם ונתן חרובי הלכו לראות את ראש-העיר, ובדרכם נפגשו בחיילים מן הצבא הבריטי שחנה על הגבול. אנשי-הצבא נענו ובאו לשמור על הפליטים, וראש-העיר הכניס את הפליטים לחאן, ואף הורה כי יביאו בשבילם מחצלאות, פיתות-לחם ומים. באותו לילה הגיעו ידיעות שהצרפתים חזרו למטולה והתבצרו בה. ולמחרת יצאו.

עננים בשמי הגליל העליון - קטע מתוכנית: שודר ב"קול ישראל" (ראה מסמכים)

...בתחילת חודש ספטמבר 1919 ראה- אהרון טריפון פקיד חברת יק"א ב- "מטולה" כמה צעירים משוטטים באדמות "חמרה" ליד ה- "חצבני". וכך הוא כתב לקלווריסקי, נציג החברה בצפון: "באו איזה צעירים שרוצים לסדר קבוצה על ה- "חמרי". הם פונים אלי בהרבה דברים ולדאבוני אין אני יכול לעשות כלום, מפני שאין לי שום ידיעה מכבודו בנידון זה. אבקשך איפוא, אם הוא רוצה בזה - יודיעני ואוכל לעזור להם בהרבה דברים".
הצעירים שראה טריפון באדמות "חמרי" הצטרפו לגרעין, שביקש להקים - אילו הסתייע הדבר בידו, את "מושב העובדים" - הראשון בארץ-ישראל.
המוציא והמוביל- הרוח החיה בקבוצה זו, היה נתן חרובי! הוא בא בדברים עם קלווריסקי וכמו קבוצתו של ישראל גלעדי בשעתה, גם "קבוצת חרובי" שמנתה 4 חברות ו-11 חברים השתכנה תחילה בחדרים שכורים ב-"מטולה".
גם אותם, כמו את "קבוצת גלעדי"- קיבלו איכרי המושבה בחשדנות ואי רצון. מסתבר שהשכנים הסכימו לכך שהמתיישבים החדשים יעבירו את אמת המים באדמתם ואילו איכרי "מטולה" סתמו את אמת המים בקטע שעבר לידם. סתם להכעיס או אולי כדי לקבל פיצוי מיק"א.
גם מתיישבי "חמרה" אלה שקראו לעצמם "מתיישב חמרה ב'" - להבדיל מקבוצתו המקורית של ישראל גלעדי שנקראה תחילה "חמרה א'" - בנו לעצמם צריפים אלא שלא היו זקוקים לקרשים סדוקים ורקובים של צריף ישן ונטוש. כל חמרי הבניה - עץ ורעפים ניקנו ב-"בירות" - בכסף מלא.
בחודש נובמבר 1919- נקשרו עננים פוליטיים כבדים בשמי ה-"גליל העליון". כנופיות שודדים פעלו בשמו של ה-"אמיר פייסל" שוטטו וחמסו באין מפריע. ה-"צרפתים" שלפי ההסכמים היו אחראים לאזור - החזיקו בשטח כוחות קטנים וחלשים.
אנשי "חמרה"- המשיכו בעבודתם בתקווה כי הרעה תפסח עליהם. הכשירו קרקע, חרשו וזרעו תבואות חורף. אולם אחרי שהערבים גברו על "הצבא הצרפתי" נאלצו ארבעת יישובי הצפון לנטוש את ישוביהם. את צריפי "חמרה"- שרפו.

עלייתנו לחמרה - מתוך יומנו של נתן חרובי (ראה מסמכים)

בשנת 1919 התארגנו קבוצת חברים, חלקם מפועלי "חוות מגדל"- לגרעין של "מושב עובדים". קיימנו דיונים עם אנשי המרכז החקלאי על מבנה ה-"מושב" ויסודותיו - כנסיון ראשון בארץ. כחבר ה-"מרכז החקלאי" וה-"גרעין" ניהלתי משא ומתן עם קלווריסקי בא כוח יק"א בצפון על קבלת השטח להתיישבות.
לפני עלייתנו ביצענו רכישות של כלים, עגלות ופרדות. נסעתי ל-"בירות" וקניתי עצים ורעפים לבניית צריפים חדשים. מחירם היה יקר מאוד מעל 600 לירות מצריות. קנינו מאגודת ה-"שומר" 10 רובים וכמות כדורים עבורם.
חלמנו על "מושב עובדים" למאה משפחות שיקום לשפת "נחל חצבני" ומרגלות "הר החרמון".
"ערביי הסביבה" נאבקו נגד ה-"צרפתים" שמלבד ב-"סוריה" ו-"לבנון" שלטו גם כאן- בהתאם להסכמים בין "הצרפתים" ל-"אנגלים". הם ראו בעין רעה את התיישבות היהודים.
ארבע נקודות עבריות בגליל הצפוני היו בסכנה מתמדת של התנכלות או התנפלות: "מטולה", "כפר גלעדי", "תל-חי" ו-"חמרה". "חמרה" שהייתה במרחק של כ-3 ק"מ מ-"כפר גלעדי" הייתה הנקודה הפגיעה והחלשה ביותר. ליד צריפינו עברה דרך מרכזית שבה הלכו ערביי הסביבה בדרכם מן ה-"גולן" ל-"עמק החולה" ו-"לכפרי הנוצרים" שמצפון ל-"מטולה".
כאשר החלה המתיחות בצפון חפרנו תעלות מגן סביב הצריפים אבל גדר לא הייתה סביבם. החבאנו את נשקנו שיהיה בהישג יד ושמרנו היטב בלילות.
כוח הערבים היה רב והם שיחקו עימנו משחקי ידידות והתגרות. מידי פעם הפשיטו בגדי חברים בנימוק שהם מחפשים נשק אך מטרתם הייתה לבזותם. השיקול אם להפעיל נגדם נשק היה זהיר ומחושב והשתדלנו לשמור על איפוק. מוסדות ומנהיגי הפועלים והישוב התלבטו קשה: מה לעשות? ואיך לפעול או לעזור? הדעות אם יש טעם לעזור במצב זה היו חלוקות. חלק חשב, שזה מצב זמני שיחלוף ודרושה סבלנות ואורך רוח וחלק טען - שחייבים לשלוח לישובים אנשים עם נשק.

נתן חרובי בראיון למשדר הטלוויזיה "גלגל חוזר" (ראה מסמכים)

הייתי אחד המקשרים שעזר בהבאת נשק, בגדים חמים ומצרכים לישובי הצפון. אחר מות שניאור שפושניק שנפצע ב-"תל חי". יצאתי בשליחות הישובים אל המוסדות שהיו ב"יפו". באותה תקופה, באמצע דצמבר - הייתה כבר התפרעות כללית של הערבים ושקלנו לנטוש את "חמרה".
בשובי משליחותי - התברר שחברי "חמרה" הגיעו ל-"מטולה". כאשר הערבים התנפלו גם על "מטולה" וגרשו את ה-"צבא הצרפתי". החלה עזיבת תושבי הישובים לכיוון "לבנון".
חברי "חמרה" הלכנו יחד. הטענו על עגלה - מים ומזון והתקדמנו לעבר גשר "נהר הליטאני". למחרת הגענו ל-"נבטיה". הח' א.הרצפלד שהיה עם ההולכים ואנוכי - פנינו לראש העיר וביקשנו עזרה. הוא הסכים להכניסנו ל-"חאן" ודאג למצרכי מזון ומים.
בינתיים - הגיעה ידיעה שה-"צבא הצרפתי" הדף את הערבים וחזר לאזור "מטולה". למחרת חזרנו כל הפליטים דרך "ראש הנקרה"- לחיפה.

בראיון למשדר הטלוויזיה "גלגל חוזר". אין ספק כי בריחת מטולה הייתה ביום א' בשבוע, 4 בינואר 1920 ולא בשבת 3 בינואר (א.הרצפלד ב"קונטרס" כ"ב, נ.ח. (נתן חרובי) בתוספת מיוחדת ל"קונטרס" כ' טבת) ביומן תל-חי ניתן התאריך הנכון. במכתב מחיפה לועד הצירים, מכתב שתאריכו 7 בינואר 1920 - כתב יהושע חנקין: "ברגע זה בא סעדיה (פז) מעכו ומוסר לנו הדברים הבאים: ביום הראשון העבר הייתה התנקשות במטולה בין צבא צרפתי ובין בדוים ואחרי מלחמה קשה ברחו הצרפתים ואחריהם גם כל תושבי מטולה כ-120 איש בלי לקחת איתם אף דבר אחד.." א.צ.מ., L3/248; כך גם ב"הפועל הצעיר", שנה י"ג, גליון מספר 13, 11 בינואר 1920.
על תלאותיהם של פליטי מטולה במעבר הגבול לשטח הבריטי בנקורה (ראש הנקרה)- נ.ח. (נתן חרובי) בתוספת מיוחדת ל"קונטרס" כ', כ' טבת תר"פ, במכתבו של י.חנקין לועד הצירים (א.צ.מ., L3/248) ובזכרונות איש מתולה - שמואל פייגלין - עמ' קכ"ג. שמות של חברי קבוצת חמארה, קבוצת מטולה ואיכרים שנמלטו, שהגיעו לחיפה, או שהיו בדרך מצידון לעכו ושמות הנשארים בנבאטייה - ב"הפועל הצעיר" - תוספת לגליון 13 - כ' טבת תר"פ.

ארבעים שנה אחרי... (ראה מסמכים)

שכונת בורוכוב 11/1/59
חבר נחום הורביץ שלום וברכה
ח.נ.
בתשובה למכתבך אלי מיום 4/1/59 הנני מתנגד למסור לך את הפרטים בנוגע ל"חמרה" עד כמה שזכרוני מגיע דלקמן.

1. התארגנו בתור גרעין להתיישבות במשך הקיץ של 1919 ובסוף קיץ זה ניהלנו מו"מ עם מר קלוריסקי ז"ל לעליה ל"חמרה". ובאמצע ספטמבר באותה השנה עלינו על אדמת "חמרה" 17 חבר וחברה ואלו השמות שעלינו לפי סדר אלף-בית.

1. אייזנשטיין
2. אליהו מזרחי
3. בן דוד טוביה
4. גיטלמן
5. גיטלמן שושנה.
6. דובראסקי דוד
7. דוד
8. משה שפירא ז"ל
9. חרובי נתן
10. חרובי חיה
11. יואל היביש ז"ל
12. יוכבד היביש
13. יהודית
14. מלמד דוד
15. צפורה סורוצקי
16. רבקה מזרחי
17. רובין

2. הספקנו להקים 2 צריפים למגורים וצריף חדר אוכל ומטבח, מחסן קטן וצריף לאורווה ומחסן. בסה"כ 4 צריפים.
   כמו כן רכשנו בהמות עבודה מחרשות משדדות ומכונת זריעה הספקנו לחרוש, לזרוע תבואת חורף על שטחים מסוימים מאדמת חמרה בסביבות החצבניה מזרחה וחלק לצד צפון מחמרה. גם סקלנו אבנים מחלק אדמה הנ"ל.
3. חמרה נשרפה ונשדדה בתחילת 1920. בזמן ההוא היה במוחנו משימה אחת ויחידה להקים את הנקודה העבודה ובשמירה ולא עלה על דעתנו חורבן לעזובה וגם לא צלומים. אוכל לשלוח לך תוכנית הבניינים לפי הזיכרון. תמונה שלי מאותו התקופה אין לי אבל אם לא חשוב אוכל לשלוח תמונה מתקופה מאוחרת יותר.

באם מכתבי זה יספק לזה..